מינהל מקרקעי ישראל נ' לנגלב ז"ל

פסק דין

בפני תביעה כספית לחיוב הנתבעת בתשלום דמי חכירה שנתיים בסך של 484,741 ₪.

ביום 30/6/67 נחתם הסכם חכירה בין הקרן הקיימת לישראל לבין הרמן הולנדר חברה להשקעות בע"מ (להלן: "החברה") לחכירת המקרקעין הידועים כגוש 6683 חלקה 204 בסביון (להלן: "המקרקעין"). בהתאם להסכם זה (להלן: "הסכם החכירה") התחייבה החברה לשלם לקרן הקיימת דמי חכירה שנתיים.

ביום 20/8/71 העבירה החברה את זכות החכירה לנתבעת.

התובע מנהל את המקרקעין מכוח חוק יסוד: מקרקעי ישראל.

לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה את דמי החכירה החל משנת 1977 ועד היום. במסגרת כתב התביעה המתוקן עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם את דמי החכירה לתקופה של שבע שנים קודם להגשת כתב התביעה המתוקן, לשנים 1999-2008.

הנתבעת חתמה על שטר העברת זכות חכירה (נספח ב' לכתב תביעה), בשטר מצהירה הנתבעת כי קראה את חוזה החכירה (נספח א' לכתב התביעה), וכי היא מקבלת על עצמה את כל הזכויות והחובות בחוזה החכירה כאילו נחתם על ידה. הנתבעת אינה חולקת כי נכנסה בנעלי החוכר (החברה), אך לשיטתה לא היה מקום לקבוע את דמי החכירה בדרך בה נקבעו כל ידי התובע.

לטענת הנתבעת, היא פנתה לתובע וביקשה להוון את דמי החכירה, אך התובע סרב בטענה כי מדובר בקרקע חקלאית. גם כאשר הפנתה את תשומת ליבו לעובדה שתושבים רבים בסביון היוונו את דמי החכירה סירב התובע לאפשר לה לפעול בדרך זו. הנתבעת טוענת כי אין להפלות בינה לבין שכניה ויש לאפשר גם לה להוון את דמי החכירה.

עוד טוענת התובעת כי בהתאם להוראות הסכם החכירה, החל משנת 1977 ומדי 15 שנה יש לבצע הערכה חדשה של שווי המקרקעין, ודמי החכירה הינם 2% מאותה הערכה. ההערכה החדשה תערך על ידי ועדה של שלושה חברים. ועדה שכזו לא התכנסה, ועל כן לא ברור כיצד נקבע חוב דמי החכירה.

עוד לטענתה, התובע אינו מפרט באיזו דרך חושב סכום דמי החכירה, האם על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל או על בסיס חוזה החכירה.

הנתבעת נמנעה מלהגיש תצהיר מטעמה וגם לדיון ההוכחות לא התייצבה. דיון ההוכחות התקיים ביום 30/4/12, סיכומי התובע הוגשו ביום 31/7/12 ומאז ניתנו לנתבעת מספר אורכות להגשת הסיכומים. ביום 13/1/13 הודיעה ב"כ הנתבעת כי הנתבעת נפטרה ובקשה אורכה נוספת להגשת הסיכומים בתום ימי האבל . בקשה זו נדחתה תוך שב"כ הנתבעת ז"ל התבקשה להודיע את מועד פטירת המנוחה. חלף כחודש, הודעה כאמור לא הוגשה עד היום, וגם הסיכומים לא הוגשו. בנסיבות אלו יש לתת פסק דין וזאת בהתאם לתקנה 36 לתקנות סדר הדין.

הנתבעת טוענת כי התובע נהג כלפיה בחוסר שוויון ובאופן מפלה. לגרסתה כמעט כל 800 תושבי סביון מחזיקים בחוזי חכירה מהוונים, והתובע מטעמים פסולים אינו מאפשר לה להוון את דמי החכירה

התובע טוען כי הנתבעת ידעה כי התקיים מבצע היוון והיא בחרה שלא להצטרף אליו והעדיפה שלא לשלם את דמי החכירה. עוד נטען על ידו כי לאחר הגשת התביעה נוהל מו"מ בין הצדדים, הוצע לנתבעת להוון החכירה והיא לא מימשה זכות זו.

טענה זו יש לדחות ממספר נימוקים:

הנתבעת כלל לא מסרה גרסה עובדתית בשאלה האם ביקשה להוון את זכויותיה במסגרת מבצע ההיוון. מכתב ההגנה עולה כי פנייתה לתובע נעשתה לאחר תום המבצע;

ככל שפנתה הנתבעת לתובע לאחר תום המבצע הרי שאין לה זכות שבדין ליהנות ממבצע ההיוון, ועליה להוכיח כי לחוכרים אחרים בסביון ניתנה ההזדמנות להוון את זכויות החכירה לאחר תום המבצע. הנתבעת לא הצביעה על חוכרים שכאלו, וטענתה בעניין זה לא הוכחה.

לאחר סיום ההוכחות הוצע לנתבעת כפורט בהודעת התובע (בקשה מס' 20) כי היא תשלם דמי היוון בהתאם להחלטת ועדת חריגים משנת 2010, בפריסת תשלומים, אך הנתבעת לא מימשה הצעה זו. דהיינו ניתנה לנתבעת האפשרות לפעול כמו תושבי סביון האחרים, אך היא מסיבותיה לא הייתה מעוניינת בהיוון הזכויות.

הנתבעת טוענת כי בהתאם לחוזה החכירה, דמי החכירה השנתיים עד לשנת 1977 עומדים על 60 אג' ישנות לשנה (סעיף ה' להסכם החכירה). לתובע הזכות להעריך מחדש את דמי החכירה מחודש יוני 1977 ומדי 15 שנה (סעיף ז' להסכם), ובלבד שהערכה זו תתבצע באמצעות ועדת הערכה (סעיף ח' להסכם). בהתאם לסעיף לג' להסכם ועדה זו כוללת שלושה חברים (נציג המנהל, נציג הנתבעת ונציג שלישי שימונה ע"י נציגי הצדדים). לשיטת הנתבעת משלא מונתה ועדת הערכה לא ניתן לקבוע הערכת שווי חדשה.

עוד לטענתה התובע לא העריך את דמי החכירה בהתאם להוראות ההסכם, ועל כן עליה לשלם בהתאם לדמי החכירה הקבועים בהסכם.

מנגד, טוען התובע כי בהתאם לסעיף ז' לחוזה החכירה הוא רשאי להעריך מחדש את דמי החכירה ביום 17 ביוני 1977, ולאחר מכן מדי 15 שנים מחדש. הנתבעת הייתה רשאית לערער על גובה דמי החכירה, אולם היא בחרה שלא לעשות כן. בנוסף, העלאת דמי החכירה התבצעה בהתאם לדין המחייב.